מקזבגי יצאנו לגיחה של יומיים בצפון אוסטיה. מעבר הגבול היה חלק (יחסית..)
חשוב לציין שלהבנתי מדובר באיזור רגיש יחסית, ולכן זה לא "עוד יעד תיירותי" של תרמילאים. לא ראינו שם תייר אחד, אבל בכל זאת, הרגש ההרפתקני והסקרנות שלי לכל מה שקשור לברה"מ לשעבר משכה אותי לשם.
הנה כמה תמונות:

"עיירת המתים" (ברוסית mertvy gorodok), מרחק של כ-70 ק"מ מולדיקבקז, למרגלות הקבקז הוא איזור מעניין, שם יש בקתות מוזרות שכאלה שהגיעו אליהם אוסטים לפני כ-400 שנה שחלו במחלת החולירה, כדי למות.
בתוך כל בקתה כזו יש מומיות שמורות יחסית. השקט המובהק של המקום (ובטח העובדה שאין שם אף לא תייר אחד) מוסיפה הרבה לאווירה המפחידה שלו.
במהלך הנסיעות בצפון אוסטיה ראינו מספר בקתות כאלה על ההרים לצדי הדרך, אבל במקום הזה ספציפית הן היו בריכוז גדול במיוחד

החבר סטלין מככב בצפון אוסטיה.
לפי הבנתי – סטלין עזר "לסלק" את המיעוט האתני האינגושי שחי בצפון אוסטיה במהלך שנות ה-40, ומאז האוסטים מחבבים אותו מאוד.
יש הרבה מאוד פסלים שלו בכל מקום, הרבה יותר משראיתי במקומות אחרים ברוסיה.

העיירה בסלן שליד ולדיקבקז מפורסמת בעיקר בגלל הטבח שהתרחש שם ב-2004 בבי"ס המקומי, שם נרצחו מעל 350 אזרחים, יותר ממחציתם ילדים.
ביה"ס שבו קרה האירוע נשמר כמו שהוא היה, מלבד תוספת של כיפה זהובה מסביב לאולם הספורט, שם רוכזו רוב הקורבנות לפני הטבח.

וקצת תמונות של העיר עצמה,
הרבה כנסיות נחמדות, מסגד אחד, ובניינים סובייטים למינהם

כשהגענו לקראסנויארסק שבמרכז סיביר (למעשה, העיר שמסמנת את מרכז רוסיה), המארחים שלנו סיפרו לנו על הקהילה המעניינת העונה לשם "הבשורה האחרונה", שחיה באזור מבודד בדרום המחוז, לא הרחק מרפובליקת חקסיה, במספר כפרים קטנים (הולכים וגדלים). חברי הקהילה, המשכילים ברובם, באים מכל רחבי רוסיה (והעולם) לחיות בקרבה למנהיג "ויסריון", שנחשב בעיניהם לגלגול הנשמות של ישו הנצרתי בכבודו ובעצמו. למארחינו יש מכר בקהילה והוא הזמין אותנו לביקור קצר, ובדיעבד, מאוד מאוד מעניין.

שער הכניסה לכפר המאמינים – בכיתוב, ציטוט מתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה בשינוי קטן "כל הנכנס, יביא איתו תקווה"

ישו מעולם לא היה קרוב יותר! רכבת לילה מקרסנוירסק לעיירה קורגינו (KURAGINO), אוטובוס קצר לתחנת האוטובוסים בקצה השני של העיירה. משם אוטובוס נוסף שעושה את 80 הק"מ הבאים על דרך עפר מקורגינו לכפר המאמינים פטרופבלובקה (PETROPAVLOVKA). אוטובוס-משאית מביא אותך 50 ק"מ נוספים על דרך עפר קלוקלת אף יותר, עד לקצה הדרך העבירה לרכבים (שלא בחודשי החורף). הליכה קצרה של 7 ק"מ נוספים במעלה הגבעות והיער העבות (סה"כ עד כאן, כיממה בדרכים) והגעת ל"משכן-הזריחה" (בתרגום מרוסית – ABITALNY RASSVET), כפר המאמינים הקרובים ומשכנו של ויסריון.

בית בכפר – בסגנון סיבירי מקורי

למשכן-הזריחה הגענו ביום שבת בערב והתקבלנו בשמחה רבה לביתם של מארחינו בכפר, שם התכוננו להעביר את הלילה. בכפר הפסטורלי גרים כ-45 משפחות שמהווים את קבוצת המאמינים הקרובה לויסריון (לא כולם זוכים לגור פה). הכפר נמצא במרכז הטייגה (היער הסיבירי הצפוף), והרבה מאוד עבודה נדרשה (ונדרשת) לחברי הקהילה להכשיר את הקרקע הבתולית למגורים וגידולי פירות וירקות, בשאיפה לחיים עצמאיים מהעולם המודרני, וכהכנה ל"סוף העולם כמו שאנחנו מכירים אותו" כמשתמע מה"בשורה עפ"י ויסריון".

ערפל הבוקר מתפזר מעל הטייגה הסיבירית

בבסיס "הבשורה עפ"י ויסריון", או "הבשורה האחרונה", עומדת הטענה שהאנושות קיבלה על עצמה מספר בשורות בעבר – אם התנ"ך, הברית החדשה והקוראן בצד המערבי, ומספר בשורות בצד המזרחי. האנושות סירבה לעקוב לבשורות אלה, שעיקריהן אהבה הזולת ואהבת האדמה (עד כאן נשמע מוכר..), ועל-כן בקרוב מאוד האדמה תקום לדרוש את שלה ולהחזיר את מה שנוצל ממנה. רוב האנושות תושמד, והיחידים שיוותרו ליצור מחדש את האנושות הם מאמיניו של ויסריון, שבונים להם את "תיבת נוח" המודרנית במרכז סיביר. לגבי ערכים של בין אדם לזולתו, מטיפה הבשורה לאהבה ללא ערבות, אמירת אמת ללא עקבות, מחקר מתמשך של עצמך במטרה להגיע לרמה נפשית עילאית ועוד מספר נקודות נוספות שכתובות בעשרה כרכים, ומתומצתות לספרון אדום קטן המוכן לתפוצה, שקראתי במעלה הדרך לכפר.

תמונות מהליתורגיה של יום ראשון

נראה ששילוב של מספר דתות כגון בודהיזם, טאואיזם, נצרות ואיסלאם, אורח-חיים כפרי המושפע מאגדות פיות עממיות (לראיה, שמות הרחובות במשכן-הזריחה נעים בין "שביל החלב" ל"טל יהלומי"), ודמות מרכזית וכריזמטית המנצחת מעל הכול הוא דרך מוצלחת מאוד למשוך אלפי נשים רוסיות כמהות לאהבה ורומנטיציזם, וגברים רוסים כמהים לסיפורי פנטזיה (תובנה על התרבות הרוסית שפיתחתי לעצמי במהלך הטיול, משנית לסיפור זה, אך חשובה לכשעצמה. וע"ע "התרבות הרוסית, או – איך גורמים לעם שלם לחיות בסרט").

כפר המאמינים "משכן הזריחה" שהוקם במרכז הטייגה (היער הסיבירי) – ניתן ממש לראות את תוואי הקרקע שהוכשרה לכפר, ואת הריחוק מכל מקום אחר

כל יום ראשון בבוקר, חברי הקהילה מתרכזים לליתורגיה, שבסופה המפגש עם ויסריון (ויסריון פוגש את הקהילה אך ורק פעמיים בשבוע). מארחינו הורו לנו שהליתורגיה מתחילה בשמונה בבוקר ושחשוב מאוד לא לאחר! אי לכך שמנו לעצמנו שעון מעורר, רק כדי להתעורר ולגלות את כולם ישנים. בדיעבד אמרה לי המארחת שהקהילה חיה עפ"י "שעון הטבע" שמכוון לשעה אחת מאוחרת יותר משעון קראסנוירסק המקומי… אע"פ שהתעוררנו שעה מוקדם יותר, הצלחנו חברתי ואני כמעט לאחר למפגש הקהילתי במרכז הכפר (מה שהביא אותי למסקנה שישראלים כנראה לעולם לא יהיו מוצלחים מדי בכל מה שקשור לאמונה עיוורת ועמידה בזמנים..).

הליתורגיה דווקא הייתה מוצלחת ומרשימה ביותר. מה שהתחיל במפגש מעגלי במרכז הכפר, וטיהור הנשמה ע"י שטיפת הפנים במים מהמעיין הקדוש, המשיך בעלייה איטית במעלה ההר לכיוון המקדש ומשכנו הקודם של ויסריון (הוא ירד לכפר לפני כשנה) בליווי המקהלה הכנסייתית בשירה פרובוסלבית עליזה וניגון חליל. הגברים היו לבושים במיני אדרות כפריות בצבעים ססגוניים, והאווירה הכללית הייתה דומה לחתונה של שלגייה. לאחר ניגון מרשים ביותר (באמת!!) של פעמונים, חברי הקהילה ירדו למטה לקראת המפגש עם ה"מורה" (בתרגום חופשי מ UCHITEL) – כך מכנים חברי הקהילה את ויסריון.

נגינת הפעמון

כמה מילים על ויסריון לפני שממשיכים. ישו של ימינו גרוש ואב לשישה ילדים משתי נשים שונות. הוא התחיל את דרכו כצייר, ובכדי להרוויח כסף עבד כשוטר תנועה בקרסנודאר. באוגוסט של 1991, בעודו בן 30, חווה את ההתגלות הראשונה, בתאריך שנחגג עד היום כל שנה כ"חג ההתגלות הראשונה", ומאז התחיל להפיץ את הבשורה ואסף אחריו אלפי מאמינים. מסתבר שהוא אפילו עבר בארץ, שם הוא נתקל בכמה בעיות עם הכנסיות המקומיות… ולאחר שביקר במקור מוצאו של ישו הנצרתי, החליט עפ"י בחירת ליבו, כי ישו החדש יקים את קהילתו בסיביר.

המפגש עם ויסריון – יושב בכיסא תחת המטריה האדומה

המפגש עם ישו, שמבחינתי היה עיקר הציפיות מהביקור, היה קצת מאכזב. ישו המודרני נראה עייף, והשאלות שהעמידו לו מאמיניו לא ירשימו גם תלמיד תיכון ממוצע. אני אביא כאן מספר שאלות, שתורגמו לי ע"י כתב גרמני שביקר איתנו ביחד (ש – השואל, ת – ויסריון):

ש: "מורה נכבד, הסנאים אוכלים לי את האוכל שאני אוגר לחורף. האם מותר לי להרוג אותם כדי להגן על האוכל?"

ת: "לא, תמצא דרך אחרת לאגור את האוכל"

ש (השואלת בחורה): "מורה נכבד, האם מותר לי לברך גבר ברחוב? משום שזה גורם לי להטות את מחשבותי"

ת: "למה ש"להגיד שלום" לגבר ברחוב יגרום לך להטות את מחשבותיך?"

ש: "משום שאז אני אחשוב על הגבר הזה, וזה יפריע לי להתרכז במחשבות שלי"

ת: "על מה את חושבת שזה כ"כ חשוב לא להפריע?"

ש: "אני חושבת עלייך"

ש (השואל בחור): "מורה נכבד, לפני כשבועיים חגגנו פה את חג ההתגלות הראשונה, והוטל עלי לעמוד על המשמר בחלק של האגם שבו נכנסו הנשים להתרחץ. האם זה בסדר שנגרמה לי התעוררות מינית ממחזה של מאתיים נשים ערומות?"

ת: "כנראה שמי שהטיל עלייך את המשימה סמך עלייך מאוד"

לאחר המפגש עם ישו, חזרנו עייפים מאוד למטה אל כפר המאמינים, והתארחנו אצל חברנו. שם ראינו את חברי הקהילה המגוונים, בינהם גרמנים, זוג בלגים ואפילו קובני, ושיחה עם מנהלת בי"ס לבנות המקומית שביקרה חמש פעמים בישראל, וסיפרה לנו כמה שחשוב מאוד מה שקורה עכשיו במקום הזה – "ישו הראשון היה מישראל, וישו השני הוא מרוסיה!". דבר אחד חשוב מאוד לציין על ה"ויסריונים" – ללא ספק (!) הם האנשים הכי נחמדים והמארחים הכי נהדרים שפגשנו עד עכשיו ברוסיה, ויעזרו לך בכל צרה וצורך.

כנסיית "הבשורה האחרונה" שבכפר פטרופבלובקה (למרגלות ההר)

בדרך חזרה מהכפר לכיוון העיר הגדולה ניסינו לעכל את החוויה. אני הייתי קצת מאוכזב מזה שלא חשבתי על הרעיון להיות ישו השני בעצמי.. חברתי אמרה שבשבילה אני תמיד אהיה ישו.

אלה רשמים לטיול שלי מאורומצ'י לקזחסטן. ניסיתי לכתוב כמה שיותר אינפורמציה שאני זוכר, לעזרת מטיילים עתידיים שיתעניינו – אך את הטיול עשיתי בקיץ 2010, כך שדברים יכולים להשתנות.
הפוסט מוקדש לor1020 – ששאלותיו נתנו לי מוטיבציה לרשום את החוויות שלי מהטיול באיזור הזה 🙂

אם רצונך בטיול במרכז אסיה ואתה נמצא באורומצ'י, דבר ראשון הוא הוצאת הויזה,

ויזה לקזחסטן תקפה ל30 ימים. תאריכי הביקור רשומים על הויזה – כלומר, אתה צריך לדעת מראש מתי תהיה שם.. אז רצוי להוציא לא הרבה לפני שמגיעים, כשבטוחים מתי הולכים לשם.
מידע על הוצאת הויזה – רשמתי כאן כל מה שידוע לי:www.lametayel.co.il/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA+%D7%95%D7%99%D7%96%D7%94+%D7%9C%D7%A7%D7%96%D7%97%D7%A1%D7%98%D7%9F+%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%99
שימו לב שהדרכון נשאר אצל השגרירות בזמן הזה – אז קחו את זה בחשבון.

all the other countries…

אפשר ורצוי להוציא גם ויזה לקירגיזסטן באורומצ'י – השגרירות נמצאת ליד תחנת האוטבוס לאלמטי – הקונסול בזמנו היה ממש נחמד והוציא לי את הויזה בשלושה ימים במחיר הרגיל (בהתחלה הוא אמר שצריך לשלום מחיר "אקספרס" אבל אז כשעשיתי פרצוף עצוב ואמרתי שאני סטודנט עני, הוא חשב קצת ואמר…. "טוב, פשוט תשנה את תאריך הבקשה לכמה ימים מוקדם יותר ויהיה בסדר :)")
בזמנו מחיר הויזה זה כ-440 יואן. ויזה ל30 יום – גם כאן התאריכים רשומים על הויזה עצמה.
בגלל שבשגרירות קירגיזסטן הם נחמדים יותר, ואין שם לחץ כמו בשגרירות קזחסטן – אפשר לבקש לא להשאיר את הדרכון בשגרירות, אלא לשלם ולהגיש את כל הטפסים, ולחזור כמה ימים מאוחר יותר עם הדרכון, לקבל את המדבקה של הויזה.
זהו – אז זה לוקח קצת זמן, מה שאומר שאתה צריך להשאר כמה ימים עד שבוע או קצת יותר באורומצ'י… קח את זה בחשבון בחישובי הזמנים שלך.

מעבר הגבול מסין לקזחסטן ביום עמוס במיוחד

האוטובוס מאורומצ'י לאלמטי

הגעה לאלמטי וקצת בירוקרטיה חשובה

מידע על אוטובוס מאורומצ'י לאלמטי:www.lametayel.co.il/%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95%D7%91%D7%95%D7%A1+%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%99+%D7%9C%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%99

שמעתי שמועה על רכבת מאורומצ'י לאלמטי – לא נסעתי בה. אני יכול להעיד שהאוטובוס הוא סליפרבאס גדול ומרווח (אומר מישהו בגובה 1.85מטר).
כשהגענו לאלמטי, העיר הגדולה ביותר בקזחסטן, והבירה לשעבר – קיבלנו הלם תרבות.
אחרי סין – שהיא בעיקרה הדבר הכי קרוב שיש לפלנטה אחרת, אלמטי הייתה בשבילי כמו להגיע לוינה. עיר אירופאית למדי, תרבות אירופאית. פתאום מבינים אותך (אולי אני פחות אובייקטיסי, כי יכולתי לדבר רוסית 🙂 ), ומבינים את תנועות הגוף שלך – משהו שכל מי שביקר בסין, יבין כמה זה חסר לו.
השמועות אומרות שהלינה באלמטי יקרה, לכן התכוננתי מראש ודיברתי עם המארחים הנחמדים שלנו באתר couchsurfing.
הדבר הראשון שעשינו שותפתי לטיול ואני היה לשתות קפה! (מי ששהה כמה חודשים בסין יבין את הכמיהה הזו לנוזל השחור).

ברוכים הבאים לקזחסטן – הדרך מהגבול לאלמטי

איך עושים רגיסטרציה באלמטי (חשוב מאוד!)?

פרט חשוב כשמגיעים לאלמטי הוא לעשות "רגיסטרציה" (הרשמה ברוסית).
קזחסטן הייתה המפגש הראשון שלי עם המדינות הפוסט-סובייטיות – כלומר, הרבה בירוקרטיה לא ברורה. אבל לא שואלים שאלות, עושים מה שצריך.
ומה שצריך הוא להירשם – למי שנכנס במעבר יבשתי, חובה עליו להרשם במשרד OVIR בחמשת ימיו הראשונים לשהייתו במדינה (לנכנסים דרך נמה"ת אין צורך כזה). אם לא נרשמת – תשלם קנס של 100$ ביציאה מקזחסטן (לא חשוב מאיפה תצא) – וגם יכריחו אותך לחזור לעיר הגדולה הקרובה להירשם – בקיצור, בזבוז זמן שתהיה חייב לעשות.
איך עושים – הולכים למשרד OVIR שנמצא יחסית במרכז העיר (לא זוכר את המיקום המדויק) – מומלץ לתפוס חשמלית או טרוליבוס שמגיע קרוב. ליד הכניסה למשרד יש חנות צילום – תצלמו שם את הפספורט שלכם ואת הויזה לקזחסטן. במשרד תצטרכו לפנות לחלון השלישי (tretii okno ברוסית) – שם יתנו לכם טפסים. הטפסים ברוסית, לכן בקשו ממישהו שיעזור – צריך למלא את כתובת המגורים שלכם ואת המארח. בעקרון המארח שלכם צריך לחתום – אני השתמשתי בעקרון ה"עשה עצמך טיפש" ועשיתי את עצמי שאני לא מבין רוסית, לכן חתמתי שם בעצמי (כאילו חשבתי שצריך חתימה שלי) – וזה עבד..
לאחר מכן צריך לשלם על ההרשמה – בכניסה למשרד, פונים שמאלה לתוך חדר שיש שם חלון שבו משלמים את המחיר לרישום (נדמה לי שזה משהו כמו 800 טנגה) – צועקים "רגיסטרציה" והם כבר יבינו. משלמים ומקבלים קבלה.
הולכים עם הקבלה והצילום והדרכון – נותנים לפקיד בחלון השלישי – הוא יגיד לכם מתי לחזור לאסוף את הדרכון – זה בד"כ יום אחרי אחה"צ. זהו בגדול. יש סוכנויות תיירים שמוכנים לחסוך מכם את התענוג עבור תשלום של 5000 טנגה – זה כמובן הרבה ותר מה800-900 שתשלמו אם תלכו בעצמכם.

אלמטי – כנסיית פנפילוב

הגענו לחלק המעניין – מה יש לעשות בדרום-מזרח קזחסטן
מפות – ניתן לקנות מפות טובות יחסית של איזורי טיול פופולריים בחנויות ספרים למינהם במרכז אלמטי.

אלמטי

אז כאמור, אלמטי היא עיר מודרנית לכל דבר, ומזכירה קצת ערים אירופאיות. יש הרבה בתי קפה נחמדים (Cofeedelia למשל). הייתי ממליץ על שהייה של יום-יומיים בעיר, אבל לא יותר. ניתן לראות את מושב הנשיאות הקודם, את הפסל עם טביעת ידו של נזרבייב (שאומרים שאפשר לשים את היד על היד של נזרבייב ולבקש משאלה), ואת העיר בכלליות.

בניין במרכז אלמטי (נדמה לי שזו אוניברסיטה כיום)

מאלמטי אפשר לצאת לטיול באגם אלמטי הגדול – ניתן לתפוס אוטובוס עד הכניסה לעמק. משם אפשר לקחת מונית שתעלה אתכם קצת במעלה ההר – עד איפה שמתחיל צינור המים. פשוט עולים עם צינור ההמים, עלייה של כשעה-שעתיים, עד שמגיעים למעלה לאגם אלמטי הגדול. בעקרון, השמועות אומרות שניתן להמשיך מכאן לכיוון הפאס שיוביל אתכם לקירגיזסטן – כמובן שאף אחד לא יחתים לכם דרכון שם, אז קחו את זה בחשבון. כשאני הייתי שם בקיץ 2010, בדיוק התחילו מהומות בקירגיזסטן, אז על המעבר שמרו חיילים – ככה שלא יכולנו לעבור לקירגיזסטן למרות שרצינו.
אפשר לעשות את הטיול לאגם בטיול יום – לצאת בבוקר ואחה"צ כבר לחזור חזרה לעיר (אם תבואו בסופ"ש יש מצב שתתפסו מטיילים עם מכוניות – מה שאומר טרמפים למעלה ולמטה).

העלייה לאגם אלמטי הגדול

אגם אלמטי הגדול

אגם אלמטי הגדול

בדרך לאגמי קולסאי – ביתו של הרועה שנתן לנו טרמפ

אגמי קולסאי (Kulsay)

קואורדינטות, הכפר סאטי: (43.07164660742738, 78.4090805053711)
אגם קולסאי הראשון: https://maps.google.com/maps?q=43.07164660742738,+78.4090805053711)&hl=en&ll=42.98506,78.32428&spn=0.104856,0.222988&sll=37.0625,-95.677068&sspn=57.292148,114.169922&t=h&z=13
שלושת אגמי קולסאי הן "שכיית חמדה" כמו שאמר לנו מאחרנו באלמטי שנמצא גם הוא על באזור הגבול ליד קירגיזסטן.
מתחנת האוטובוסים באלמטי, זו שבצפון העיר (לא תחנת סאיראן) – יש מרשרוטקה שיוצאת מוקדם בבוקר, באיזור שש-שש וחצי לכיוון הכפר Saty שנמצא בכיוון מזרח. הנסיעה אורכת בשלוש שעות.
בקשו מהמרשרוטקה לעצור לכם בקצה הכפר – משם אפשר להתחיל ללכת ברגל לכיוון הכניסה לפרק. בכניסה משלמים סכום כלשהו (נדמה לי שכ-300 טנגה). ואז מתחילים בעלייה במעלה ההר (נדמה לי שכ2-3 ק"מ בעלייה עם שביל עפר). אפשר לתפוס טרמפים מדי פעם, בד"כ יבקשו מכם תשלום. שימו לב שבגלל שהאתר הוא קצת יותר "מתויר" (לא פריז-מתויר… קזחסטן-מתויר, כלומר מגיעים לשם תיירים מדי פעם) יש שם גם נוכלים – כמו שקרה לנו – עצרה לידנו מכונית לאדה ויצא ממנה בחור על מדים שאמר שהוא מהצבא ושנשלם לו על הכניסה לפרק, ומיהר לשלוף תעודה מזהה.. שותפתי ואני בחנו את התעודה שלו, שהייתה עשויה מקרטון זול (וגם שמנו לב ללבוש הצבאי המרושל שלו), צחקנו לעצמנו ואמרנו לו "מצחיק מאוד, אבל לך תחפש מישהו אחר לעבוד עליו" – הוא חייך חיוך של "כל הכבוד, עליתם עלי" נתן קריצה, חזר ללאדה שלו והתחפף משם..

אגם קולסאי הראשון

אגם קולסאי הראשון

בשלב מסוים הגיעה מכונית של אחד הרועים שגר בדרך, והוא נתן לנו טרמפ של כקילומטר. כשמגיעים למעלה תראו את האגם היפה הראשון. יש שם אתר נופש קטן שכנראה אפשר ללון בו. אנחנו באנו מצוידים באוהל, ומצאנו פינה ליד האגם להעביר בה את הלילה.
למחרת עשינו את דרכנו במעלה ההר לכיון האגם השני – עלייה של כמה שעות, אבל המחזה הנשקף למעלה שווה את זה. ניסינו גם למצוא את דרכנו לאגם השלישי – אבל קצת איבדנו את הדרך אז חזרנו למטה. החבר'ה הקזחים שפגשנו בדרך אמרו שהם הצליחו למצוא את האגם השלישי במעלה ההר. בעקרון – גם משם צריך להיות בימים כתיקונם מעבר גבול לא רשמי לקירגיזסטן.

אגם קולסאי השני

הדרך לאגם קולסאי השלישי

הדרך מאגם קולסאי לכפר סאטי

קניון צ'ארין (Charyn Canyon)

קואורדינטות: (43.482071964975674, 79.20764923095703)
מהאגמים, תפסנו מונית לאדה שחלקנו עם עוד חבר'ה קזחים מאלמטי שנתקע להם הרכב – והיא הקפיצה אותנו לאיזור שנקרא Charyn או "עמק הטירות" (זאת בגלל המראות המיוחדים של הסלעים בעמק, שנראים כמו צריחים של טירות).
אני לא סגור על הדרך מסאטי לעמק, כי עשינו אותו בחושך, מה שכן, הוא שמהכביש עצמו יש פיצול של כ-12 ק"מ בכביש עפר – בתחילה נהג המונית ניסה להתחמק מלהסיע אותנו לתוך העמק – אך התעקשנו (כבר היה מאוחר מאוד בלילה) ובסוף הוא עשה את הדרך בכביש העפר וזרק אותנו אי-שם במדבר… הלכנו לישון וקיווינו לטוב. למחרת התעוררנו והבנו שאנחנו נמצאים לא רחוק מהעמק (קצת אחרי הכניסה לאתר). העמק הוא עם אופי מדברי – שונה מאוד מאזור הגבול ההררי שליד קירגיזסטן – ניתן לרדת בעמק – הליכה של כמה קילומטרים עד שמגיעים להיכן שעובר הנחל. שמחנו למצוא את הנחל – בעיקר בגלל שיש בו מים (למרות שהיינו צריכים לסנן דרך הגרביים, כי הוא היה קצת מלוכלך מסחף בעונה הזו). תיכננו להעביר שם את הלילה במקום המאוד יפה, שקט ונחמד הזה – אבל אז הגיעה משפחה של אויגורים מקומיים (האויגורים הקזחיים הרבה הרבה יותר נחמדים מעמיתיהם בסין) – והם כיבדו אותנו בארוחת צהריים עמוסה בשישליקים ווודקה… ואז הציעו להקפיץ אותנו חזרה לכביש. קפצנו על ההזדמנות – ובדרך הם סיפרו לנו על מקום של מעיינות חמים שנמצא יותר מזרחה.

קניון צ'ארין

קניון צ'ארין

קניון צ'ארין

הודינו לחברינו על הטרמפ חזרה לכביש הראשי – ומשם תפסנו טרמפים מזרחה. נדמה לי שלמקום קראו אראשאן, אבל אמרנו כל הזמן "garyachi voda" (שזה מים חמים ברוסית). כשעה-שעתיים של נסיעה בכמה טרמפים, והגענו למקום – שם ירדנו באחד מהמעיינות, והעברנו את הלילה במעיין – משתדלים לא להיעקץ יותר מדי מהיתושים המקומיים.
למחרת בבוקר תפסנו טרמפ לכפר הקרוב, משם יצא אוטובוס לאלמטי.

תופסים טרמפים בערבות קזחסטן

מתפננים במעיינות חמים בדרום-מזרח קזחסטן

ערבות קזחסטן

העברנו עוד 2 לילות באלמטי אצל ידידנו מcouchsurfing – ותפסנו את המרשרוטקה לבישקק.
–> פוסט המשך על קירגיזסטן ובחזרה לקזחסטן <–

הטיול שלי בשינג'יאנג כלל עוד הרבה מאוד חוויות יוצאות דופן, מרשימות ומעניינות, ואני ממליץ לכל מטייל לבקר במקום.
בפוסט הזה בחרתי להתמקד דווקא במפגש עם המשטרה המקומית, בתור הרפתקה/אנקדוטה אחת מני רבים שרציתי להציג. אך אין להסיק מכך על אופי המחוז כולו.
קריאה מהנה 🙂

גמלים דו-דבשתיים באזור הר מוצטאג-אתא

"שינג'יאנג, המחוז האוטונומי האויגורי" הוא בית למיעוט האויגורי המוסלמי (שגר בעיקרו בחלקו הדרום מערבי של המחוז), עם ממוצא טורקי שכנראה רובכם לא שמעתם עליו, אבל זה לא מונע ממנו למנות כשמונה מיליון אנשים (הבהרה: כשהישראלי הממוצע חושב על סינים, הוא בדרך כלל מתכוון ל"האן", העם האתני הגדול בסין, בערך תשעים אחוז מכלל האוכלוסיה). המחוז, שמכל הבחינות נראה, מריח ונשמע כמו כל מדינה מרכז אסיאתית אחרת יכל בקלות להיות "אויגורסטן". אבל המאה העשרים חשבה אחרת. ועל כן – "שינג'יאנג" (בתרגום חופשי מסינית – "חזית חדשה").

הדרך חזרה מקשטאש שבדרום שינג'יאנג

מהר מאוד נתקלנו בכמה תופעות הזויות למדי:

באוטובוס בדרך לפולו

הפעם השנייה התנהלה כך:

הגיחה להרים שבקרבת פולו

הפעם השלישית הייתה מוצלחת חלקית, אבל השאירה אותנו עם טעם טוב בפה:

התגלגלנו לעיירה הבאה, העונה לשם "יו-טיאן" (או "קריה", לכל עיר יש שני שמות, סיני ואויגורי). גם שם שאלנו את המקומיים על האזור שהצבענו עליו במפה (בדיעבד, הכפר "פולו"). לכפר יצאנו בערב למחרת באוטובוס (אמיתי הפעם..), ואחרי שלוש שעות נסיעה בדיונות ולצד נחל, הגענו בלילה אל הכפר, בו שיכנו אותנו בבית ספר המקומי.

בג'יפ המשטרתי חזרה מפולו (גם במקור אנחנו מחייכים – השוטרים בעצמם הציעו לצלם אותנו 🙂

בבוקר המחרת לא חיכינו, ויצאנו מהר לכיוון ההרים.. הצלחנו להגיע רחוק, והעברנו את הלילה בעמק ירוק ולמרגלות הר מושלג.. למחרת התחיל לרדת גשם מוקדם מהצפוי, ובעודנו מתלבטים הגיעו שני אויגורים צעירים והציעו ללוות אותנו חזרה. הצטרפנו אליהם, ולאחר חציית שני נחלים, עצרנו לקפה והחלטנו שחברתם עד כה הספיקה לנו. ניסינו להסביר להם שנמשיך מפה בעצמנו, אבל הצעירים לא וויתרו והתעקשו שנבוא איתם. בלהט הויכוח, אחד מהם נשאר איתנו, והשני עלה על האופנוע.. כעבור כשלושים דקות הוא חזר עם בחור מבוגר לבוש מקטורן וכובע מסורתי, ואז הבנו שהצעירים לא היו "סתם נחמדים".. חזרנו לכפר וגילינו (לא לגמרי להפתעתנו), את ניידת המשטרה מחכה לנו 🙂

בדרך חזרה מפולו

הפעם היה הרבה יותר נחמד – השוטרים היו נחמדים מגדר הרגיל, וכנראה שמחו מאוד על ההזדמנות ששני הזרים יצרו להם – טיול בשטח מחוץ לעיר עם ג'יפ משטרתי.. אחרי ששילמו לנו על ארוחת צהריים גדולה במיוחד, קפצנו לג'יפ, וחזרנו לעיר בדרך הארוכה, לא בלי שהשוטרים עברו על כל דיונה אפשרית, ואפילו ירדו לגמרי מהדרך, כדי לנסות לחצות את הנהר השוצף..

בתחנת המשטרה עם הקצין הנחמד שהזמין אותנו לארוחת צהריים 🙂

ה"חקירה" במשרד לבטחון ציבורי הייתה קצרה ומשעשעת למדי, ככל הנראה מכיוון שלא נמצא דובר אנגלית.. הפעם הם הסתפקו במעבר על התמונות שלנו, ובבדיקה רופפת למדי של התיקים, ובעיקר בהמון חיוכים..

השוטרים שאלו להמשך דרכנו ושמחו לשמוע שאנחנו חוזרים לבירה. למעשה, הם כמעט ולא עזבו אותנו עד שעלינו על האוטובוס חזרה לאורומצ'י ביום שאחרי.

עולים על האוטובוס חזרה לאורומצ'י

כמה פרטים יבשים לפני שמתחילים

הגעה לפיליפינים: נמה"ת הבינלאומיים העיקריים בפיליפינים נמצאים במנילה (NAIA = Ninoy Aquino International Airport) ובעיר סבו (CEBU). טיסות זולות ניתן למצוא על הקווים בין בנגקוק, הונג-קונג, מקאו למנילה או סבו.
הטיסה עולה כ90 דולר לכיוון. לפעמים ניתן למצוא מחירים זולים יותר בפרומואים אם מזמינים מספיק זמן מראש.
ויזה: בעלי דרכון ישראלי מקבלים בכניסה לפיליפינים אשרת שהייה ללא תשלום ל-59 ימים (בצורת חותמת בדרכון). שימו לב שרוב המדינות המערביות מקבלות 21 ימים בד"כ, ישראל היא חריגה כאן.
חברת התעופה הזולה יותר לטיסות בינלאומיות היא Cebu Pacific – https://www.cebupacificair.com
לטיסות פנים זולות מומלץ לבדוק גם את החברות הבאות:
ZestAir – https://www.flyzest.com
AirPhilExpress – https://www.airphilexpress.com
Philippines Airlines – https://www.philippineairlines.com
באופן כללי – למעברים רחוקים בין מקומות בפיליפינים, לפעמים הרבה יותר כדאי לקחת טיסות מאשר over land (אוטובוסים או מעבורות). הטיסות זולות יחסית ולפעמים ניתן למצוא פרומואים מפתיעים (אני מצאתי טיסה בין מנילה לסבו ב5$ דרך ZestAir). גם המחיר הזול וגם הזמן הרב מאוד שתחסכו גורמות לזה להיות אופציה שראוי לשקול ברצינות.

צפון לוזון

קצת גיאוגרפיה לפני שמתחילים

הפיליפינים הם בעצם אוסף ענק של כ-7000 איים. חלקם גדול פי כמה פעמים מישראל, וחלקם בגודל של כמה מ"ר בודדים.
החלוקה ה"גסה" המקובלת היא ל-4 איזורים עיקריים:
האי לוזון (LUZON, כמו אלי..)- האי הגדול, גודלו פי 5 מישראל, ובו נמצאת מנילה (בכיוון דרום-מערב). באי יש מספר אתרים מרתקים בעיקר באזור הצפון ההררי (שהוא גם קריר יותר משאר המקומות). אך גם בדרומו (הר הגעש טאל).
הויסאיאס (VISAYAS) – קבוצת האיים הגדולים אשר במרכז הפיליפינים, שבירתם היא העיר סבו (CEBU). איים מרכזיים בויסאיאס: סבו (האי), בוהול, נגרוס, סיקיחור, בורקאי ועוד. לכל אי אופי משלו וחוויות מעניינות משלו.
מינדנאו (MINDADNAO) – האי הגדול בדרום הפיליפינים, עם אוכלוסיה מוסלמית גדולה. בשנים האחרונות יש התרעות של המטה ללוחמה בטרור על הגעה לאיזור.
פאלאוואן (PALAWAN) – האי הארוך במערב הפיליפינים. ידוע בעיקר באתרי הצלילה הרבים שבו, ובאיזורים המיוערים שבו שבטים מקומיים פראיים.

קצת רקע הסטורי וכללי לפני שמתחילים

הפיליפינים הם מקום מרתק מבחינה תרבותית והסטורית. האוכלוסייה המקומית היא שילוב של עמים אינדונזיים ופולינזיים שהגיעו מאיזור אסיה במשך אלפי שנים. תושבי הפיליפינים נקראים פיליפינוס (filipinos). הגיוון האנתרופולוגי בין האיים הוא גדול ומרתק בעצמו, כך שלכל אי תרבות משל עצמו – הסטוריה, עם, שפה וכו'. השפה המרכזית היא טגלוג (TAGALUG) שהיא מעין שילוב של השפה המקומית המקורית עם ספרדית ואנגלית (הרבה פעמים ניתן להבין את השיחות מסביב, בגלל השימוש הרב במילים אנגליות בשפה).
בתחילת המאה ה-16 הגיעו לפיליפינים הספרדים בהנהגת מגלאן (שקיפח את חייו שם על האי מקטן ליד סבו, בדרכו להקיף את הגלובוס). עם הגעת הספרדים החל הקולוניאליזם שנמשך כ-300 שנים והביא איתו קדמה ובנייה,אבל גם ניצול הילידים ושחיתות פוליטית שנכנסה לתרבות המקומית עד היום – מי שטייל בדרום מזרח אסיה ישים לב למזג המעט חם יותר (ה"ספרדי") של הפיליפינוס, לעומת שאר העמים באיזור, שהם בד"כ שקטים ונינוחים יותר.
בסוף המאה ה-19 ארה"ב קנתה מספרד את הפיליפינים במסגרת ההסכמים שלאחר מלחמת ארה"ב-ספרד. האמריקאים שלטו בפיליפינים עד לקבלת העצמאות בשנת 1946.
מכאן הגיעה הדומיננטיות של השפה הספרדית והאנגלית בפי המקומיים. אחת ההפתעות הראשונות שלנו בפיליפינים הייתה לגלות שכמעט כולם דוברים אנגלית מצוינת, ואפילו הכפריים (!), מה שמקל מאוד להסתדר במדינה.
עוד נקודה חשובה לציון אצל הפיליפינוס היא החשיבות הדתית (שכנראה הגיעה גם היא בהשפעה הספרדית). המדינה עצמה חילונית, אבל ברובם, הפיליפינים הם נוצרים קתולים אדוקים. במדינה תראו הרבה מאוד כנסיות ואזכורים דתיים – בין אם על בניינים או כלי תחבורה (על ג'יפניז).

עשרת הדיברות בפיליפינית

קצת תחבורה לפני שמתחילים

גם בתחום התחבורה הפיליפינים מפתיעה בכמות הגיוון.
מלבד כלי התחבורה ה"מקובלים" כמו מוניות, מטרו, אוטובוסים, מצטרפים המטוסים (ראה הערה למעלה על טיסות פנים), וכן שני כלי תחבורה מיוחדים ונפוצים מאוד:
הג'יפני (JEEPNEY) – כלי התחבורה הלאומי של הפיליפינים, בוודאות הראשון שיתפוס את תשומת לבכם, ואחד המטרדים העירוניים בערים הגדולות (מבחינת רעש וזיהום אוויר). הג'יפני הוא בעצם משאית צבאית שהוסבה להיות כלי תחבורה ציבורי (שאריות מהשלטון האמריקאי). לג'יפני כניסה אחורית צרה, ובפנים יושבים בשתי שורות ספסלים. נסיעה עירונית בג'יפני תעלה בסביבות ה7-20 פזו, ובין-עירונית תעלה מעט יותר. שימו לב לתת לנהג תמיד את עלות הנסיעה במדויק – לא הייתה פעם אחת שנתתי מעט יותר (כי לא היה לי מדויק), ולא הייתי צריך לריב עם הנהג שיחזיר לי עודף.
המאפיין העיקרי של הג'יפני שתשימו לב אליו מיד עם הגעתכם הוא הקישוטים והעיטורים שלו. כמעט לכל ג'יפני יש שם (בד"כ עם משמעות דתית כמו Jesus Christ או King David..) והוא מעוטר במגוון גרפיטים מקסימים של דמויות דתיות (בעיקרה ישו) ודברים הזויים אחרים.
כלי תחבורה נפוץ נוסף הוא הטריסיקל (Tricycle) – מעין אופנוע עם סירה מתאים ל2-4 נוסעים, בד"כ מקורה ומיועד לנסיעות עירוניות. עלות הנסיעה בד"כ גבוהה מעט מנסיעה בג'יפני – וכמובן שגם עם נהגי הטריסיקל מומלץ לסכם מראש את המחיר ולשלם במדויק.

גיפני במנילה

איורים על גיפני

ועכשיו לטיול – נתחיל במנילה

עיר הבירה הפיליפינית היא בעצם מטרופולין ענק של כ-20 "תתי-ערים" ועוד מספר ערים שמקיפות אותה, שמכיל סה"כ כ13 מיליון תושבים.
לינה במנילה עשויה לעלות קצת יותר מאשר אצל שכנותיה הדרום-מזרח אסיאתיות. אנחנו בחרנו להתארח בעזרת couchsurfing. שהינו כשלושה ימים בעיר הבירה (למעשה בעיירה קטנה מחוץ לעיר), בעיקר בגלל המשפחה שהתארחנו אצלה ופחות בגלל העיר עצמה. זה גם נתן לנו קצת זמן להתאפס על תוכניות להמשך. כלומר, מבחינת אתרים מעניינים במנילה הייתי ממליץ אם ניתן להגיע לעיר מנילה עצמה, ומלבד זאת יש מספר רב של קניונים שניתן להצטייד בהם. יום-יומיים מספיק בהחלט לחוות את העיר, ואפילו לוותר עליה אם אתם לחוצים בזמן.
מנמה"ת NAIA ניתן לקחת shuttle בעלות 20 פזו למטרו העירוני (המטרו הוא מעל הקרקע, ולא מתחת) לתחנת Taft. הנסיעות במטרו זולות מאוד ונעות בין 10-30 פזו. הרבה יותר זול מהמוניות שינסו לעקוץ (אם כי עם תיקים גדולים לפעמים אין ברירה). עלות מונית מנמל התעופה למרכז העיר בסביבות 150 פזו.
האי לוזון (LUZON): לאחר שנסגרנו על "תכנית פעולה" לפיליפינים החלטנו להשקיע מספר ימים בצפון האי לוזון.
עלינו על אוטובוס לילה לעיר באגיו (BAGUIO) – הנסיעה אורכת כ5-6 שעות. חשוב לקחת איתכם ביגוד חם לנסיעה – גם כי הנסיעות ברכבת ישראל מתגמדות לעומת הקור ששרר באוטובוס במהלך הלילה, וגם כי באגיו ממוקמת במקום גבוהה יחסית, ובינואר די קריר שם בשעות הבוקר המוקדמות.
מהתחנה בבאגיו תפסנו מונית לתחנת האוטובוסים לכיוון סאגאדה (SAGADA), ועלינו על האוטובוס – נסיעה של כ-4 שעות עם נוף הררי יפהפה לאורך הדרך (בדרך הייתה תקלה באוטובוס – דבר שכיח באיזור – וזה האריך את הנסיעה כנראה בעוד כשעה). הגענו לסאגאדה בשעות הצהריים, התמקמנו באחד ההוסטלים בחדר זוגי בעלות 200 פזו לאדם ויצאנו לטייל. באיזור יש נוף הררי מקסים, מערת קבורה מעניינת (לא לשכוח פנסי ראש), ובכלל מומלץ לשוטט בדרכים באיזור. פשוט לצאת ברגל ולטייל. בסאגאדה יש גם מסעדה עם אוכל איטלקי מצוין (העיירה היא פחות או יותר רחוב אחד, כך שלא תתקשו למצוא אותה).

טרסות אורז ליד סאגאדה

באנאווה ובטאד (BANAUE and BATAD)

לאחר 2 לילות בסאגאדה עלינו על האוטובוס/ג'יפני לבונטוק (BONTOC) ומשם אוטובוס/ג'יפני לבאנאווה (BANAUE). לבאנאווה הגענו בשעות אחה"צ והתארגנו לקראת יציאה לכפר בטד (BATAD). ביקשנו מאחד ההוסטלים במרכז באנאווה לשמור לנו על התיקים ללילה או שתיים (עם הבטחה שנתארח אצלם כשנחזור). לקחנו תיק קטן וחיפשנו דרך הגעה לבטד. באנאווה ובטד הם אזורים קצת יותר מתויירים, לכן הנהגים המקומיים ינסו לקחת ממכם קצת יותר ג'ובות על הנסיעות. בסופו של דבר התפשרנו על מחיר הוגן בג'יפני שיוצא לכיוון בטאד (לדעתי המחיר הוא כ-30 פזו, למרות שיבקשו לפחות 100, אפשר להתפשר באמצע. גם נהגי הטרייסיקלים ינסו לשכנע אתכם לשלם כפליים על הנסיעה).
הנסיעה לבטאד היא בדרך מאוד משובשת ובקושי עבירה אם יורד גשם. נסיעה של כחצי שעה (אולי קצת יותר?!) תביא אתכם ליציאה/עלייה בכיוון שמאלה מהכביש הראשי. טיפוס של כ45 דקות ברגל עד לאוכף שבו יש קנטינה קטנה שמוכרת מזכרות, ומהאוכף ירידה נוספת של כ45 דקות לכיוון הכפר (ניתן להגיע ברכב עד האוכף, זה כמובן יעלה לכם יותר. בזמן שאני ביקרתי התחילו להרחיב את הדרך בכיוון הירידה, אך היא לא הייתה עבירה לרכבים גדולים. אולי המצב השתנה מאז).
הכפר בטאד ממוקם על צלע הר ונשקף ממנו נוף עוצר נשימה אל עבר טרסות האורז ההרריות. במקום יש הרבה גסט-האוסים שגובים כ200 פזו לבנאדם ללילה עם מתקנים בסיסיים (מקלחת באקט למשל, ואווירה שמזכירה קצת את נפאל באופיה). מסתבר שבעבר הייתה במקום "קולוניה" ישראלית – התפלאנו לגלות בתפריט מאלאווח ושקשוקה, ולפתע הגיעה המארחת שלנו ושרה שירים של שלמה ארצי. היא סיפרה שבשנות ה-90 הגיעו המון ישראלים לכפר, אבל אי שם ב1998 הם הפסיקו להגיע במסות. מעניין לגלות שרידים הסטוריים של שבילי חומוס..
למחרת בבוקר הלכנו לטיול יום לכיוון הכפר הסמוך והמפל הגדול עם מדריך מהכפר. יצאנו חבורה של 7 מטיילים ושילמנו 700 פזו (100 לבנאדם).
לילה נוסף בכפר, ויצאנו בבוקר לעשות את הדרך חזרה לכביש הראשי. אם מגיעים לכביש מוקדם ניתן לחכות ולתפוס ג'יפני שעובר חזרה לבאנאווה.

טרסות האורז שבבאטאד

באנאווה

ויגאן (VIGAN)

מבאנאווה יש אוטובוס למנילה, נסיעה של כ-8 שעות. אנחנו לעומת זאת הוקסמנו מסיפורים על עיירת החוף ויגאן (VIGAN) שנמצאת צפונה יותר, והחלטנו לבקר בה.
יצאנו מוקדם בבוקר מבאנאווה לבאגיו – נסיעה של מספר לא מבוטל של שעות. הגענו בשעות הצהריים, ועלינו על אוטובוס לVIGAN. לויגאן הגענו מאוחר בלילה של אותו היום, באזור השעה 22:00 או 23:00. אין הרבה מקומות לינה זולים בויגאן, לכן התפשרנו על חדר מעט יקר יותר מהמקובל במלון VIGAN HOTEL (קואורדינטות: (17.57434134394408, 120.39008259773254)). מסתבר שגם הגענו בדיוק בחגיגות כלשהן של העיר.
הסיפור של ויגאן מעניין מאוד – מדובר בעיירה שמרכזה הוכרז כמקום הסטורי של UNESCO (World Heritage Site), והיא נחשבת לאחת הערים הקולוניאליות המשומרות ביותר באסיה. בעיר יש בניינים בסגנון אירופי-ספרדי עם ניחוח של המאה ה-19. ביקרנו במוזיאון BURGOS שהוא ביתו של הכומר BURGOS המקומי שהוצא להורג ע"י הספרדים. הסיפור שלו מעניין מאוד, שכן יש בו סיפור על מאבק ופטריוטיות פיליפינית לצד ניסיון להסתדר עם השולטים הספרדים. סיפור עם סוף לא טוב כאמור. בבית יש מספר תערוכות וממש ניתן לחוש את הסיפור של המקום ושל הפיליפינים בכלל תחת השלטון הספרדי.
בנוסף יש מוזיאון/בית נוסף של איש פרלמנט פיליפיני שגר בויגאן שלצערי שכחתי את שמו. גם הביקור בביתו נותן תחושה והבנה של הפיליפינים היום. ניתן להסתובב בעיירה בכרכרות עם סוסים באווירת התקופה הקולוניאלית.

רחוב בויגאן

אחרי יום מהנה בויגאן חזרנו באוטובוס לילה למנילה, והגענו בשעות הבוקר, בדיוק לטיסה שלנו לCEBU, אותה הזמנו מספר ימים קודם לכן בחברת ZestAir (כרטיס טיסה במחיר 5$!! בפרומו. לפעמים צריך מזל).

הויסאיאס (VISAYAS)

הויסאיאס הם קבוצת האיים שנמצאת במרכז הפיליפינים, והעיר המרכזית בהם היא CEBU. לתחושתי אין הרבה מה לחפש בעיר עצמה, מלבד כנסיית סנטו ניניו, שם שמור הפסלון המפורסם שהתגלה ע"י הספרדים, ולכאורה מדובר בישו התינוק. השמועות מספרות שהפסלון התגלה כחלק מניסיון ספרדי לרכוש את לב הפיליפינים הפגאניים באמונה הנוצרית, כך שחג גילוי הפסלון – santo nino – נופל "במקרה" על חודש ינואר שבו היו חגיגות ממילא. בכל מקרה, במהלך חודש ינואר, הויסאיאס מתמלאים בחגיגות סנטו ניניו בהן תראו תהלוכות נושאות העתק של הפסלון או סתם פסלים של תינוקות, וכן שירים וריקודים ואוכל, והרבה שמייח :).

חגיגות סנטו ניניו באי APO

נגרוס (NEGROS) והאי אפו (APO ISLAND)

מהעיר CEBU תפסנו מעבורת לילה לעיר דומאגטה (DUMAGUETE) – כ5-6 שעות, שעל האי Negros (המעבורת יוצאת ממעגן הספינות אליו ניתן להגיע בהרבה דרכים, הוא די מרכזי). בדומאגטה התקשנו למצוא מקום לינה, המקום המפורסם Harold's Mansion היה מלא וכך גם Vintage Inn. התפשרנו על הוסטל זול (מאוד) בשם Negros Lodge, אבל הוא עשה את העבודה (כ-350 פזו ללילה, מקלחות משותפות, וחדרים קצת מסריחים. כמובן שאין מה לדבר על מזגן. זה זול, ואל תצפו ליותר מדי). אני מצאתי את דומאגטה עיר נחמדה למדי, עם טיילת נחמדה על שפת הים ומסעדות זולות וטעימות. מקום טוב להירגע בו קצת אחרי נסיעות ארוכות.
מדומאגטה שמנו פעמינו לאי אפו (APO ISLAND) המקסים. תופסים אוטובוס של כחצי שעה בכיוון ZAMBUANGITA ויורדים בפנייה לרציף לאי. הולכים קצת ברגל כ300 מטר ומגיעים למעגן הספינות. אם תגיעו מוקדם ותמצאו אנשים תוכלו לשלם מחיר קצת יותר זול על השיט לאפו. אנחנו הגענו בשעה מאוחרת ולא נשארו הרבה אנשים. לכן עלות השיט לכיוון אחד הייתה 300 פזו, ואין עם מי להתמקח. זה המחיר – אם רוצים או לא. השיט לאי הוא בבגנקה (BAGANKA) – סירות קטנות שחוצות את הקילומטר מנגרוס לאי הקטנטן. מזג האוויר בשבועיים הראשונים שלנו בויסאיאס לא היו מוצלח במיוחד, וכך גם היה הים באותו זמן, סוער למדי ובוודאי עם סירת בגנקה קטנה הגענו רטובים לגמרי (מומלץ להשאיר את כל החפצים, כולל שעונים, מצלמות וכו' בתוך תא המטען במצב כזה, שם הדברים לא נרטבים).
לצערנו מזג האוויר היה סוער יחסית במשך שהייתנו על האי, אבל נהנינו שם למרות זאת (מה שמחזק את השערתי כי במז"א טוב הוא אחד המקומות המצוינים שאפשר להגיע אליהם). האי הוא קטנטן ומכיל שני כפרים, אחד בכל צד, ושתי גבעות קטנות. לינה באי ניתן לעשות בהוסטל שיש שם בעלות 800 פזו לאדם שכוללת לינה בדורמז ושלוש ארוחות. אנחנו הלכנו לאחת המשפחות ושילמנו כ-400 פזו לחדר זוגי נחמד (עם מקלחת באקט כמובן). אוכל ניתן לקנות במכולת הזולה שיש על האי ומוכרת את המוצרים הבסיסיים אורז ירקות וכו'. כך שלא דאגנו מבחינה כלכלית.
מהבחינה התיירותית – באי יש מספר אתרי צלילה, וכן איזור שמיועד לשנירקול. לאי מגיעים הרבה צבי ים ענקיים (בקוטר של יותר ממטר) וניתן ממש לשחות איתם (!). מומלץ גם לעשות סיבוב הליכה על האי, לכפר השני דרך יער של קוקוסים (להיזהר על הראש.. הם נופלים..) או לטפס למגדלור על אחת הגבעות. בנוסף באותו זמן גם על האי חגגו בשירה וריקודים את הסנטו ניניו. העברנו שלושה לילות קסומים על האי המדהים הזה – a must לכל מי שרגלו דורכת בויסאיאס, וחזרנו לאי נגרוס.
במרדף אחר מז"א טוב יותר ניסינו את מזלינו ועלינו על אוטובוס מZAMBUANGITA לסיפאלאי (SIPALAY), שם יש אתר חוף בשם Sugar Beach אליו מומלץ להגיע בשיט ממרכז SIPALAY שמארגנים מאיזה דוכן שם, הם מתקשרים לRESORT ושולחים את הסירה. חוף לבן שמשי ויפה וכן אם הולכים קצת מגיעים למפרצון שמזכיר לך את הנופים מהשרדות עם קצת אלמוגים. עלות הלינה הייתה כ250-300 פזו לבנאדם לדורמז. במקום יש גם מסעדה מערבית טעימה (כמובן שקצת יותר יקרה מהעלות המקומית). ליד הריזורט (שיט של כחצי שעה) יש אתר שנירקול עם הריסות של ספינה יפנית ממלחה"ע ה-2. לצערנו הים היה סוער מדי באותו זמן כדי לראות אותו (נסענו עד למקום ואז חזרה בגלל שנהג הסירה שלנו המליץ לא להיכנס למים).
פוסט משעשע על SIPALAY:https://www.lonelyplanet.com/travelblogs/199/1677/10+Do's+for+Sugar+Beach,+Sipalay?destId=357339

hermit crab – נפוץ בכל החופים בויסאיאס

האי CEBU ו-MOALBOAL

לאחר שתי לילות, ועל אף הדחף להמשיך במסע צפונה, החלטנו לחזור על עקבינו לדומאגטה, שם כבר התמזל מזלינו ותפסנו חדר טוב בVINTAGE INN. ניסיון כושל למצוא דברים מעניינים יותר בדומאגטה הזכיר לנו שצריך לחפש אתרים חדשים, ולאחר לילה, למחרת בבוקר לקחנו מיניבוס לכיוון המעבורת לאי CEBU. גם שם הים היה מעט סוער ומתיז, אך המעבורת שלנו הצליחה לחצות את מספר הקילומטרים שבין שני האיים. מהצד השני תפסנו אוטובוס שהביא אותנו לעיירה MOALBOAL. ממרכז העיירה על הכביש הראשי, טרייסיקל יעביר אתכם את 4 הקילומטרים לריזורט PANAGSAMA, שם נמצא כל העניין.
במואלבואל החלטנו שנחכה עד יעבור זעם (היה מין מיני-טייפון באותו זמן, שזה אומר עננים והרבה גשם. לא מזיק, אבל גם לא כיף). ואכן, אמנם אחרי יומיים של ציפייה, המז"א המנחוס פתאום חלף לו והגיעה השמש לה כ"כ ייחלנו!
אין מילים לתאר את שמחתנו. במואלבואל, מלבד אתרי צלילה, ניתן פשוט להיכנס למים, לשחות קצת ולהגיע למדרגה הימית ששם יש ריף אלמוגים מדהים ביופיו (מרוב יופי שכחתי למרוח את הגב בקרם הגנה והצטערתי על כך שבוע.. לא להקל ראש בשמש הפיליפינית, היא שורפת!).
מלבד העושר הימי באיזור יש גם כמה מסעדות נחמדות עם אוכל טעים, ומילקשייק מנגו ממכר.
במקום התארחנו אצל אחד הגסט האוסים שמרוחקים עשר דקות הליכה ממרכז הRESORT (נדמה לי שקוראים לו molly's place), בקוטג' זוגי בעלות של 400 פזו ללילה (לאחר התמקחות קלה, התחלנו מ500), הפעם עם מקלחת אמיתית (!). נראה שאם יוצאים קצת מהאזור וממשיכים קצת קדימה יש מספר גסט האוסים זולים יותר ממה שתמצאו במרכז (שם המחירים ינועו כנראה ב600-1000 פזו).
הערה למחפשי החופים: במואלבואל אין ממש חוף חולי ויפה כמו במקומות אחרים.
חמישה לילות במואלבואל, מתוכם שלושה גדושי שמש, והמשכנו בדרכנו.

נוף בבוהול

קיפודי ים – נחשב למעדן מקומי

בוהול (BOHOL)

תפסנו אוטובוס חזרה לCEBU (כ-3-4 שעות נסיעה) ומשם לקחנו את המעבורת המהירה לטגבילאראן (TAGBILARAN), העיר המרכזית באי בוהול. המעבורת המהירה עושה את הדרך בשעתיים (יש גם מעבורת זולה יותר ואיטית יותר, כשש שעות, לדעתי מומלץ להשקיע במהירה, חבל על הזמן).
לא ממש ידענו מה אנחנו מחפשים באי בוהול, לכן המשכנו עם עוד כמה תיירים שהיו על המעבורת במונית משותפת לאלונה ביץ' (ALONA BEACH). כמה שעות של חיפושי חדר לא העלו בחכתינו אף מציאה, הגסט האוסים היו מלאים, או שהציעו חדרים הרבה יותר יקרים מהתקציב. לכן לקראת השעה עשר בלילה החלטנו יחד עם תייר גרמני נוסף שמזלינו כנראה לא באלונה ביץ', ותפסנו טרמפ עם טנדר חזרה לטאגבילאראן. מצאנו חדר זוגי (מצ'וקמק למדי, כהרגלנו) במחיר סביר (נדמה לי שכ-400 פזו לחדר שכלל מיטה ועוד מזרון, למעשה זה היה הרחבה של חדר ליחיד, לאחר שביקשנו יפה) ב- Charisma Lodge. ממש מול Charisma Lodge יש עוד גסט האוס זול, אבל יותר טוב שאת שמו שכחתי. קואורדינטות של קריזמה לודג': (9.641416786032131, 123.85556101799011)
האי בוהול הוא לטעמי גולת הכותרת של הטיול בפיליפינים. מה יש לעשות באי:
באי העברנו שבוע, שכלל בעיקרו לקום בבוקר ולשכור אופנוע – 400-500 פזו, תלוי באופנוע (לבדוק טוב טוב בלמים, צופר ואורות!!). על הדלק משלמים בדרך, וזה די זול, בד"כ עוד כ150 פזו. מכאן אפשר להתפרע. זה כיף חיים.
יום נסיעה לעיירה כרמן (CARMEN) וגבעות השוקולד, הכביש בדרך עובר דרך יערות טרופיים, ולאט לאט עולה. יכול לתפוס אתכם גשם שוטף ולעבור בפתאומיות קילומטר אחרי. אי מוזר ומרתק.
ביקור בחוות הטרזירים (TARSIER) שהם פרימאטים קטנים וחמודים עם עיניים עצומות (השמועה אומרת שהגרמלינים לקחו את ההשראה מאותם יצורים מתוקים).
נסיעה באיזורי הספר של האי, בהם יש כנסיות מעניינות ועתיקות וסתם נופים יפים.
נסיעה על כביש החוף לצד השני של האי לכיוון עיר הנמל TUBIGON מגלה נופים יפים. (ניתן להקיף את האי ביומיים של נסיעה אם מתאמים מראש עם חנות האופנועים, וישנים באחת העיירות בצידו השני של האי)
נסענו ליום לאי CALIBAO שהוא אי קטן ליד בוהול וגם בו יש ריף קטן ויפה. ובעיקר ההגעה הייתה חוויתית.
נסיעה ליום לאי פנגלאו (PANGLAO), איפה שנמצא אלונה ביץ'. ניתן לקחת שיט של שנורקלים ואיים יפים דרך אחת הסוכנויות בחוף. כאמור, לדעתי השהייה בחוף עצמה פחות קריטית. החוף עצמו לא הרשים אותי מאוד, ובעיקר היה עמוס בתיירים ויקר.
מומלץ גם לבקר במוזיאון הלאומי (הקטן יחסית) של בוהול שנמצא במרכז העיר.

נוף בבוהול

גבעות השוקולד בבוהול

טרזייר TARSIER

סיום

לאחר שבועיים מקסימים בויסאיאס חזרנו במעבורת המהירה מTAGBILARAN לCEBU ותפסנו טיסה חזרה למנילה. התארחנו שוב ללילה אחד אצל קאוצ'סרפר נוסף, למחרת ביקרנו גם בבית חב"ד להגיד שלום לרב יוסי ואשתו הרבנית הנחמדים שאירחו אותנו לשבת בתחילת הטיול. ומשם תפסנו טיסה לMACAO, הקולוניה הפורטוגזית לשעבר שבסין.

שקיעה ליד טאגבילאראן, בוהול

הערות אקראיות נוספות לגבי הפיליפינים

שמות הערים הפיליפיניות נהגות כמעט תמיד במילעיל.
מקומות נוספים בהם לא הייתי אבל שמעתי דברים טובים:
בורקאי (BORACAY) – אי החופים המפורסם ביותר בפיליפינים. השמועות מספרות על חופים מדהימים, אך בהתאם גם עומס תיירותי ומחירים.
מאלאפאסקווה (MALAPASQUA) – אי נוסף שמפורסם בחופים שלו ובאתרי הצלילה.
פאלאוואן (PALAWAN) – האי הגדול במערב. יש שם לא מעט דברים לעשות. אמליץ לקרוא עליו במקומות אחרים.
דונסול (DONSOL) – ידוע בעיקר בגלל האפשרות לשחות עם כרישי הלוויתן העצומים בגודל של אוטובוס
מחירים לינה ואוכל – כפי ששמתם לב, אני משתייך לסוג המתכלב יותר של התרמילאים. חיפשתי תמיד את המקומות הזולים ביותר בשביל לישון, לכן המחירים המצוינים לעיל הם מחירים של החדרים הכי זולים – אל תצפו לדברים מדהימים, אלה בד"כ חדרים די מסריחים ומלוכלכים, אבל ראויים למחייה. כלומר, אם מטרתכם היא נופש, עלות המחייה תהיה יקרה יותר בשבילכם. אני באתי בשביל לראות תרבות ונופים, לינה בשבילי היא צורך בלבד.
לגבי האוכל בפיליפינים – אם שמתם לב כמעט ולא הזכרתי בכלל את האוכל – זאת משום שלדעתי אין הרבה על מה לדבר עליו. האוכל העיקרי שיצא לי לאכול בפיליפינים היה מזן ה"מקדונלדס", כלומר אוכל תעשייתי די מגעיל מסוגים שונים. לא כי אני לא חובב אוכל, אלא פשוט כי זה בעיקר מה שהיה שם. אמנם לא חיפשתי מסעדות יוקרה. אני תמיד אוכל מה שהמקומיים אוכלים, ואם להשוות למדינות אחרות, הפיליפינים מאוד דלה בנושא הזה.